אלקון טל טבח ואח' ואח' נ' פסטיס קפה ביסטרו בע"מ ואח'

החלטה

מונחת בפני בקשתו של מנהלה המיוחד של חברת פסטיס קפה ביסטרו בע"מ (להלן: המבקש והחברה, בהתאמה), לחייב את י.שבי שיווק מזון בע"מ (להלן: המשיב), בהשבת סכום בסך 22,000 ₪ שקיבל מן החברה עבור "סגירת חוב", וזאת לאחר שהחברה – שעיסוקה הפעלת מסעדה – סגרה דלתותיה וחדלה מפעולה במהלך עסקים רגיל.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, מצאתי כי בנסיבות המקרה מתקיימים, באורח מובהק, כל רכיביו של סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שאומץ אל תוך דיני פירוק החברות בסעיף 355 לפקודת החברות.

ראשית, מן הראוי לחזור ולהבהיר את אשר נאמר במספר רב של פסקי-דין אשר עוסקים בביטולה של מה שמכונה בדין "העדפת מרמה". אין ספק, כי שם זה הינו שם מטעה, אשר גרר מספר גדול של אי-הבנות, טענות ותגובות שלא היה להן מקום. זאת, באשר – בניגוד למשתמע כביכול מן השם, אין עסקינן בעבירה או עוולה של "מרמה" במשמעותה בדין הכללי ובלשון הלבר-משפטית, ואי לכך, אין כל צורך להוכיח "מרמה" במשמעות זו.

אין עסקינן אלא במוסד מיוחד מתחום דיני חדלות הפרעון, שעניינו העדפת נושים אסורה. קרי, מצב בו חייב או חברה העומדים בשערי חדלות הפרעון, פורעים חוב פלוני באורח המעדיף אותו שלא כדין על-פני חובות יתר הנושים. אי לכך מכיר הדין, בנסיבות מסויימות, ביכולת בעל התפקיד בהליכי חדלות הפרעון לבטל למפרע את התשלום ולדרוש את השבת הכספים, קרי "למתוח לאחור" את עקרון השיוויון בין הנושים, הכל בגבולות ובתנאים שקובעים סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל וסעיף 355 לדיני חדלות הפרעון.

זאת ואף זאת; קשת המקרים בהם נטענת העדפת הנושים האסורה, דנה למעשה דווקא במקרים בהם עסקינן בחוב אמיתי, לא אחת חוב שאינו שנוי במחלוקת, ולא במקרים של חובות פיקטיביים. זאת, באשר ביטול תשלומים שנעשו בגין חוב פיקטיבי נעשה מכח הדין הכללי, ואין הוא נזקק כלל ועיקר למנגנונים המיוחדים של דיני חדלות פרעון, כפי שהם מוחלים סעיף 98 ו-355 שאוזכרו לעיל.

(לעניין זה, ראה בין היתר ראה עניין טיבון ויל).

יוצא, כי די בכך כדי לסבר את אוזנו של המשיב בעניין זה, באשר המבקש הבהיר היטב כי אינו טוען כי "הוא רמאי" במובנו השגור של מושג זה; מאידך גיסא, טוען המבקש – אגב שהוא מפרט טענותיו ומסתמך על מסמכים שתוקפם אינו שנוי במחלוקת, כי המשיב גבה חובו מהחברה לאחר הפסקת פעילותה, ערב הקלעותה לחדלות פרעון, ותוך ניצול העובדה כי ברשותו ערבות אישית של מנהל המשיבה.

אמנם, ככל שאמורים הדברים במשיב 1, אין ספק כי ראה עצמו זכאי להפעיל לחץ על מנהלי המשיבה בכדי לגבות סכום שאין חולק כי היה מגיע לו. אלא, שבנסיבות המקרה עולה מכאן עדות ישירה לקשר הדוק בין פרעון החוב, עיתוי הפרעון, והאיום כי תופעל ערבות אישית כנגד המנהל.

לעניין זה, אין לי אלא לתמוה על קובלנת המשיבה אודות "חוסר האסמכתאות המשפטיות והעובדתיות" בכתב הבקשה, המפורט ומנומק כדבעי, ומבוסס בעיקרו על עובדות ומסמכים שאינם שנויים במחלוקת. חשוב אף יותר; דומה כי בעניין זה, "הפוסל במומו פוסל", באשר דווקא תגובת המשיבה הינה לקונית, רב בה החסר על הנגלה, והיא אף מנסה ליטול לעצמה, שלא כדין, זכות ל"מקצה שיפורים" עתידי – זאת, תחת להציג גרסה נגדית או טיעוני נגד משפטיים ראויים לשמם.

נוכח האמור לעיל, דומה כי עניין לנו במקרה מובהק של העדפת נושים אסורה, וזאת מכוחם של כל הטעמים הבאים, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר:

1. התשלום בוצע סמוך למועד הקריסה הסופית, ולאחר שהמסעדה פסקה מלהתנהל כעסק-חי; זאת, כאשר חזקה על המשיב, שהיה ספק קבוע של המשיבה ואף חדל מלספק לה מלאים חדשים עקב סגירת דלתותיה, כי היה מודע לכך. זאת ועוד; המשיב עצמו מחזק את הטענה דלעיל בגרסתו, באשר הוא קושר במילים מפורשות את התנהלותו עם העובדה כי החברה היתה נתונה בקשיים ולא עלה בידה לשלם את המגיע ממנה במועד.

עולה, כי הוכחו לא רק סמיכות הזמנים (אשר היא לכשעצמה אינה ראייה נחרצת להעדפה, אלא אך גורם מסייע), אלא גם העובדה שאין מדובר בתשלום שוטף שנועד לניהולה של החברה כ"עסק חי", אלא נהפוך הוא. כמו כן, מוכחת העובדה כי אורח ההתנהלות החריג סביב התשלום, קושר קשר הדוק בינו לבין ידיעת שני הצדדים על מצבה הקשה, או שמא הסופני, של החברה.

2. בידי המשיב הייתה ערבות אישית של מנהל המשיבה ורעייתו, ומן הנסיבות עולה כי איים או התכוון לעשות בה שימוש – והדבר מוכח היטב בנוסח הסכם הפשרה שליווה את התשלום המאוחר נשוא הבקשה שבפני.

להדגשת הדברים ולהסרת ספק אעיר, כי המסמכים בכל הנוגע לתשלום מעידים באורח חד-משמעי כי הוא נעשה מכספי החברה, ולא מכספיו האישיים של המנהל. אי לכך, אין אני יכולה לקבל טענה בעלמא שמעלה המשיב (שכאמור, הסתפק בתגובה לקונית שרב בה הנסתר על הנגלה), המסתמכת כל-כולה על "דברים שהוא זוכר שאמר לו מנהל המשיבה" – קרי, עדות שמיעה במובהק.

מן הבחינה המשפטית, הרי שהוכח – למצער, ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברות האזרחית, ונוכח אי העלאת כל גרסת נגד משמעותית, כי התשלום נעשה לאחר לחץ מצד המשיב, אשר איים להפעיל ערבות אישית של מנהל החברה, דבר שדי בו בכדי ליתן "תמריץ מיוחד" להעדיף את המשיב (ואין נפקא מינא, אם במקביל נוהלו מגעים או הועדפו גם נושים מובטחים, באשר החברה קרסה בעת שהיא רחוקה עד מאד מלפרוע את מלוא חובותיה), דבר שדי והותר בו בכדי לקיים את דרישת סעיף 355 לפקודת החברות.

בשולי הדברים, ובלא לקבוע מסמרות בעניין יוער, כי במידה ומנהל החברה הצליח לשכנע את המשיב ליתן לו "הנחה" בשיעור תשלום החוב בשל התשלום המהיר והמיידי, הרי שאין לכך כל נפקא מינא בכל הנוגע לקיומה של העדפת נושים אסורה (ולכל היותר, הוא מחזק את עוצמת ה'שידול' להעדיף במהירות את המשיב); מאידך גיסא, אך ברור הוא כי במידה ואותה העברת כספים מוכרזת כבטלה על-ידי בית המשפט, הרי שאין המשיב נתפס עוד בהתחייבותו הנגדית ל'הנחה' – והוא רשאי לפעול, הן במסגרת הגשת תביעת חוב והן במסגרת הפעלת הערבות האישית, בהתאם למלוא חובו הנטען.

סוף דבר; דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ונוכח אורח התנהלותו של המשיב, ישא המשיב בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000₪ + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אעיר, כי אך בשל סכומו הנמוך של כלל הסכסוך הכספי בין הצדדים, והעובדה כי המשיב ניזוק מני ובי ממהלך הדברים, נמנעת אני מלחייבו בסכום גבוה בהרבה.

ניתנה היום, י"ג טבת תש"ע, 30 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: